לא על החומוס לבדו

מאת - אליאס חדאד

החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שונות ומגוונות מבחינה תרבותית, וכל אחת מהן היא בעלת אופי מיחד.

אם נקח לדוגמא ציבור העולים החדשים, אנו רואים כלפיהם התייחסות מיוחדת מצידם של הותיקים, שהם בעצמם עברו אותן תלאות כשהגיעו לארץ (מרוקאים, כורדים, אשכנזים וכל מה שביניהם).

הציבור הערבי בישראל אינו שונה בהרבה מבחינה זו, אדרבא, הוא נאלץ להתמודד עם "יתר עומס" של התייחסות מצידם של כל קבוצות האוכלוסיה האחרות. בנוסף לכך, הוא נחשף לעתים לאמירות שאינן עולות בקנה אחד עם הגדרת המדינה כמדינה דימוקרטית המכבדת את כבוד האדם וזכויותיו.

כיצד רואים אותנו?

ה"ערבי" בעיני הישראלי הממוצע הוא ה"שיפוצניק" או עובד המסעדה שמגיש לו את החומוס, ולעתים הוא חבר טוב שלו, אך הישראלי אינו זוכר היכן הוא גר, או אפילו את שמו (יש לי חבר ערבי, באיזה כפר שם ליד כרמיאל).

אינני מאשים את הישראלי הזה בכל הבורות. אני מאשים גם את עצמי. אולי לא ידעתי לייצג את עצמי בצורה שתראה את הפנים היפות של התרבות הערבית? אולי לא נפתחתי יתר על המידה כלפי הציבור הישראלי? אולי.

בתרבות הערבית יש הרבה דברים שהם מעבר לחומוס או לשמן זית. אני אשתדל, בפינה זו, להציג כמה דברים שיכולים לשפוך אור על ערכים יפים מאוד של התרבות הערבית.