נעל או בעל?

החלום האוטופי של בית, בעל, משפחה וילדים מתחיל להדחק לפינה גם בקרב אחוז לא מבוטל של נשים ערביות וזאת לטובת לימודים, קריירה, מיצוי עצמי ועצמאות כלכלית שכובשים את המקום הראשון במצעד חיי היום יום של נשים בכלל מבלי לפסוח גם על נשים ערביות על אף האיטיות היחסית של קצב המנון השינוי בחברה הערבית.

 

בד בבד, החלום הזה נדחק הצידה במיוחד בקרב צעירות ערביות החשופות יותר לחיים המודרניים, הן בגלל שלל של סיבות ובראשן מעמדה הנחות של האישה בחברה הערבית אשר על אף ההתקדמות וחלחלת החיים המודרניים לתוך חיי האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל, עודנו נחות.... ואף נחות מאד. מכאן נובע הדחף לשינוי. האישה הערבייה עדיין מקופחת ושלולת זכויות אדם בסיסיות ביותר שנהנות מהן נשים אחרות במערב, בין אם מדובר בזכות האישה לשלוט  על גופה ועל הדרך בה תבחר לנהל את חייה כראות נפשה.

 

קיפוח נשים מצד החברה הגברית מעוגן באופייה של החברה הערבית ותפיסתה לאישה לא כאדם עצמאי אלא כמי שנמצאת תמיד בשליטת בני משפחתה ותחת חסותם  בין אם זה האבא, האחים והדודים עד שהיא עוברת לשליטת הבעל. 

 

דמן של נשים ערביות שנרצחות על יד בני משפחותיהן על רקע  מה שמכונה "חילול כבוד המשפחה" זועק לשמיים בכל פעם בה מתווסף עוד רצח   לרשימה הארוכה של מקרי רצח  נשים על רקע מנהג פרימיטיבי, אשר מתקבלים בשתיקה מצד החברה ומצד אנשי הדת ומצד אנשי ציבור... שתיקה הטומנת בחיקה הבנה, התחשבות וטפיחה על שכמו של הרוצח אפילו מצד נשים אחרות!

מקרי הרצח שמדווחים בתקשורת הוכיחו אף כי התופעה אינה פוסחת לפעמים גם על המשכילים שבחברה.

 

רוב הנשים הערביות אינן מודעות כי אפשר גם אחרת ומאחר ואינן מודעות  למצבן, הן מקבלות אותו  בכניעה ולפעמים הדיכוי על סוגיו מוסווה בדשא ירוקה אפילו כשאישה סובלת מצד בעלה, הנורמה החברתית המושרשת היא להמשיך לסבול בין אם למען הילדים בין אם זה מתוך חשש מהסטיגמה הרעה שנדבקת באשה הגרושה שדלים סיכוייה לחיי חופש או לחיי נישואים חדשים ובדרך כלל מוגבלת אף יותר אחר הגירושין מחשש לשם רע לכן הרבה נשים מוותרות על אישיותן, על זכויותיהן ועל אושרן האישי ולמרות שהן חיות בצל האיום של הנעל.... הן מחזיקות בתפיסה שמה שלא יהיה עדיף להישאר עם בעל מכה כי קשה להסתדר לבד..

 

החיכוך התרבותי בין גאות המודרניזציה, הדמוקרטיה והעולם החופשי לבין השפל של הדיכוי החברתי האישי והפוליטי מנביט בדרכו ניצנים של מרד ובקרב הנשים לניצני פמיניזם כנגד הדיכוי החברתי, האישי התעסוקתי והמיני של נשים רק מעצם היותן נשים.

על אף ההתקדמות האיטית יחסית של גל הפמיניזם שקורא למען שוויון נשים בקרב החברה הערבית, עדיין אפשר לומר שישנם ניצנים מבטיחים אשר למען יניבו פירות, יש להטמיע את תורת הפמיניזם ושיווין הנשים בגברים מכל הבחינות בחינוך של הדור הצעיר כי הדבר טמון בשחרור משליטה של מנהגים חברתיים ותרבותיים  מושרשים.

הנשים הפמיניסטיות החלוצות בחברה הערבית בישראל שנלחמות למען זכויות נשים בין אם דרך עמותות נשים כמו מוסאווה, א-סיואר ואלה הפחות בולטות הפועלות מתחומי עיסוק  שונים אחרים והיו גם כאלה שהעפילו לגמר הגדול במערכות בהן נלחמו. נשים אלו, שמו להן ליעד הוכחת "אני אישה....אני ערבייה.... אני יכולה"

 

רנה סעיד